Just One Look  
SUBSCRIBE

סיפור פגישתי עם גנגה-ג'י וההכרה בסוד השמחה הנצחית


deutsch português eesti english nederlands română pусский

 

שודי בנק ופעילויות חבלה בעלי מניע פוליטי שביצעתי בשנות ה-70. באותו זמן לא הייתי מעוניין כלל ברוחניות. הייתי משוכנע שרוחניות היא סיפור שאנו מספרים לעצמנו כדי לעבור את הימים ולא להתייאש מחוסר הטעם והתקווה שבחיינו – חיים שבסופו של דבר מסתכמים בגוף שהולך ומדבר עד שמת. באמת לא היה לי עניין בשום דבר רוחני, אולם בספטמבר 1993, חבר שלי הזמין אותי לפגישה עם מורה רוחנית שהגיעה לכלא שעל פיו הייתה מדהימה, בלונדינית, דרום אמריקאית, שמביאה דבר מה אקזוטי - לימוד רוחני אינדיאני. הוא שאל אותי האם אני רוצה לבוא ולהיות איתה מספר שעות. ודאי שרציתי. המטרה שלה לא הייתה הנקודה כאן. הציעו לי את ההזדמנות לבלות כמה שעות בקבוצה קטנה עם אישה מדהימה, בלונדינית, דרום אמריקאית, שמציעה לימוד אקזוטי. כיצד יכולתי להתנגד לזה?

באותו ערב בו הייתה אמורה להגיע, הלכתי לכיוון המקום בו מתקיימת הפגישה, ולפתע חוויתי סוג של התקף פאניקה. הייתי משותק מטרור. ידעתי שאני הולך למות. הלב שלי דפק, הזעתי ונשימתי הייתה קצרה. חשבתי שאני עומד לקבל התקף לב, למרות שלא כאב לי כלל. כך קרה שבמקום לראות את האישה הנפלאה והאקזוטית הזו, ביליתי את כל הזמן הפגישה בישיבה לבד על הספסל בשטח המגודר העליון, מחכה עד שהחוויה תחלוף. כאשר ישבתי שם, הסברתי לעצמי באופן רציונאלי, שההתקף הזה הוא לא עניין גדול. כאשר החבר שלי יצא מהקפלה ושאל אותי מדוע לא הגעתי, השבתי לו "היה לי דבר טוב יותר לעשות", ועזבתי את העניין.

זמן לא רב לאחר מכן, התחלתי להשתתף בפגישות עם זוג בודהיסטים טיבטיים שהגיעו לקפלה פעם בשבוע מארגון "נארופה" בבולדר.  הם היו תלמידים של טרונגפה רינפוצ'ה. איני יודע מדוע עשיתי זאת, לא הייתה לי הארה רוחנית פתאומית. פשוט התחלתי ללכת ולהקשיב למה שהיה להם לומר. נדהמתי לגלות שאת כל הדברים עליהם הם דיברו כבר ידעתי. לא ידעתי שאני יודע עד ששמעתי זאת מהם. אך ברגע ששמעתי, כל תובנה, כל הבנה, כל לימוד בודהיסטי שהם הציעו, זיהיתי מיד כדבר שתמיד הכרתי כאמת. בעקבות כך, התחלתי תרגול בודהיסטי. הצלחתי בתרגול והתקדמתי מאד מהר. האנשים שהגיעו מנארופה מאד התרשמו ממני ונראה שהם התרגשו לפגוש אותי בכלא. לאחר תקופה, הם הביאו למקום לאמה טיבטי שיעניק לי קידות בודהיסטווה. ראיתי בבירור שאני בודהיסט, תמיד הייתי, ותמיד אהיה, ללא ספק. איני יודע כיצד לספר את סיפור ההיכרות עם הבודהיזם בצורה שתישמע הגיונית מכיוון שלא היה שם הגיון. נראה שזה התגלה ונטל עליי פיקוד באופן בלתי נמנע ובלתי ניתן להתנגדות.

בנוסף לפגישות הבודהיסטיות, נהגתי ללכת באופן שבועי לפגישות עם אנשים שהגיעו כדי לדבר על גנגה-ג'י (הבלונדינית הדרום אמריקאית) והביאו איתם סרטי וידאו של הסטסאנגים ("מפגשים עם האמת") שלה. כמה מוזר -  אני, שהייתי לחלוטין לא רוחני, נתפסתי לחלוטין בעולם הרוחני, במשחק הרוחני. באותו זמן האמנתי, יחד עם ההבנות הבודהיסטיות העמוקות שלי, שיש לי היכולת להבחין בין אמת לשקר בתחום הזה. כך הלכתי לפגישות עם גאנגה-ג'י עם משימה - רציתי להראות לאנשים שהאמינו בה שהיא שקרנית, מזויפת, נוכלת, ושאינם צריכים להקשיב לה. רציתי להציל אותם ממנה. "הבודהיסטים בעניין כבר 2500 שנים", הצגתי להם זאת עם מה שחשתי בגאווה כחמלה גדולה,  "והם יודעים מה הם עושים. הארה דורשת עבודה קשה וארוכה. זה דורש תרגול מדיטציה ממושמע וקרוב לודאי שגלגולים רבים כדי להשיג הארה, והאישה הזאת באה לכאן ואומרת לכם שאינכם צריכים לעשות דבר. תתרחקו ממנה. היא רעל". כך הזהרתי אותם.

באפריל או מאי, ב-1994, כשלושה או ארבעה חודשים לאחר שהתחלתי את התרגול הבודהיסטי, אותו אדם שהזמין אותי לראשונה להגיע לתרגול הרוחני, הועבר לכלא אחר. הוא החזיק במשרה הלא רשמית כאיש קשר בין האדמיניסטרציה של הכלא ובין השיטות הרוחניות מן המזרח שהגיעו לכלא. בהיעדרו, התפקיד באופן טבעי עבר עליי, ה"כוכב" הנוכחי של הבודהיזם הטיבטי בכלא באנגלווד. כאשר גנגה-ג'י הייתה אמורה לחזור ולקיים פגישות, ביוני 1994, אני זה שהייתי אחראי על הסידורים. היה עליי להודיע לאנשים על זה, ובלילה בו הייתה אמורה להגיע, הייתי צריך להכין את הקפלה בשבילה, לפגוש אותה וללוות אותה ואת הפמליה למקום אליו היו צריכים להגיע ובחזרה. שמחתי לעשות זאת, לא היה אכפת לי. היא יכולה להיות השטן, אבל אני שמחתי להיות עם השטן כמו עם אלוהים. עשיתי את מה שהיה עליי לעשות, וכאשר הגיע הזמן המיועד, תכננתי לפגוש אותה ולאחר מכן לשחק טניס. הייתי חזק בטניס באותם ימים.

פגשתי אותה על המדרכה. היא הלכה לכיוון שלי, לקחה את ידי, הביטה בי ואמרה "אתה צריך להיות ג'ון" (היא ידעה את שמי מכיוון שאותם אנשים שהביאו את הלימוד שלה לכלא, סיפרו לה על הבחור הזה ששנא אותה והתנגד לה בזעם).

כאשר היא דיברה, הכול עצר. איני יודע איך עוד ניתן לבטא זאת. הכול פשוט עצר. מחשבות עצרו. התנועה הבלתי פוסקת של תשומת לב מאובייקט לאובייקט עצרה. כל המערכת של מחשבות והבנות, של כוונה, מניע, היסטוריה, זיכרון – כל מה שהאמנתי שהוא עצמי, פשוט נעלם. ובהיעדר של כל הדברים האלה, נשאר האני.

התאהבתי בה באופן מידי וטוטאלי. ביליתי את השנה הראשונה שלאחר פגישתנו במצב עצום של שמחה (bliss), ובראייה צלולה של אחדות כלל היצורים. כתבתי לה כל יום, ולמרבה הפלא, היא כתבה לי בחזרה כמעט באותה תדירות. היא דיברה עליי רבות. הייתי חיית המחמד שלה, הכוכב שלה, וביליתי אותה שנה שקוע בשמחה – ללא שיפוט, ללא העדפה, שום דבר מלבד שמחה.

אולם, מתחת לכל זה, הייתה האמונה, הלא נראית, אך לא פחות חזקה בהיותה בלתי נראית, שהשמחה הזאת, המצב החדש, הסיפור החדש, היו באמת אני. התחלתי בזמנו לקרוא כל ספר רוחני שיכולתי להשיג. אני יכול לראות עכשיו בבירור, שעשיתי זאת כדי שאוכל לספר לעצמי טוב יותר את הסיפור של ג'ון שרמן המואר, שיודע את עצמו, החדש, הגרסא המשופרת של ג'ון שרמן. קראתי ספרים של פפה-ג'י. קראתי ניסרגדתא מהרג' ואת הקאנון הפאלי הבודהיסטי. קראתי ווי ווי ווי (wei wu wei) ורומי. קראתי את הוודות, הגיטה, האופנישדות, את סוטרות הלב והיהלום,  את סוטרת ה-ואג'רה סמהדי (Vajra samahdi), את הסוטרה של עשרת הדרכים השלמות לפעולה (Ten Wholesome Ways of Action), את סוטרת הלוטוס, ועוד סוטרות רבות מזרם המהייאנה. קראתי את טריפיטקה, את היוגה ואשיסטא, את שנקרה. לא קראתי את תורתו של רמאנה מהרשי, כי ידעתי כבר מה רמאנה יכול להציע. כל מה שרמאנה הציע הייתה השאלה "מי אני?", ואני כבר ידעתי מי הייתי. הייתי הוויה-מודעות-שמחה. הייתי המודעות המודעת עצמה, צלולה, נקייה וללא רבב. כתבתי לגנגה-ג'י באותה שנה, ש"אני יכול לשמוע את האבנים שרות את המלודיה השקטה של הקיום שלי". לא הייתי זקוק לרמאנה, הוא היה יותר מדי פשוט, יותר מדי אלמנטארי בשבילי.

לאחר שנה בערך, הרגשתי שהשמחה היה חסרה. מצאתי עצמי רוצה דברים אחרים : רוצה דברים יותר אנושיים, כמו אהבה אמיתית עם אישה, או גישה פיזית יותר ישירה לגנגה-ג'י, או להשתחרר מהכלא, או מספיק כסף כדי לגור בנוחות בכלא, ולאחר שאשתחרר תקווה לביטחון ונוחות, דברים כאלה. מצאתי עצמי רוצה את הדברים האלה והרבה יותר מאלה, ולא משיג אותם. כך החוויה של גן העדן והשמחה, התחילה להיפרם ולחשוף את עצמה בצורה שונה מההתחלה. כמו כל סם טוב, הירידה הייתה אומללה יותר מאשר היופי המפואר של תחושת ההתרוממות.

החוויה של השמחה שהכול אחד ושאין הפרדה, נקרעו בפני האמונה החדשה שצמחה, לפיה הייתי צריך משהו ולא קיבלתי, ובפני תחושת החוסר של חוויות מסוימות. הסיפור החדש של עצמי הופיע, הסיפור של ג'ון שרמן המרושש והנזקק. מה הולך לקרות איתי כשאצא מהכלא? אין לי מקצוע, אין לי כסף. לא ידעתי לעשות כלום. לא הייתה לי מישהי שתאהב אותי...מה אני אמור לעשות? כיצד אשרוד? אולי הבודהא יעזור לי? אולי גנגה-ג'י?

הכול התפורר מהר מאד, ומה שהיה גן עדן, שנה שלמה של שמחה מוחלטת, נחשף אליי בפניו האחרות שהיו : זוועה, כיעור, קלסטרופוביה, צמצמום, שנאה, הזדקקות, חוסר, רצון לא ממומש, התנגדות חסרת ערך, היצמדות, אובדן, תשוקה...

נפלתי למצב של ייאוש מדכא. אני זוכר שרציתי לצרוח ולבקש מהאלוהים, בו לא האמנתי, לגרום לכך שלא הייתי פוגש את האישה הזאת, להפוך את הדברים כך שמעולם לא הייתי שומע על הארה או הגשמה עצמית, או כל דבר אחר מהזבל הזה. לפני שפגשתי אותה, הייתי בסדר. שיחקתי טניס, ברידג', עישנתי ג'וינט פעם בכמה זמן, התרועעתי עם החברים, הייתי באמת בסדר. לפני כן, לא היה לי הרבה ולא ציפיתי להרבה. אבל עכשיו, לאחר שנגלה אליי גן העדן, השמחה והחופש הנצחי ללא תנאי, ולאחר שראיתי את כל זה נעלם, הייתי עושה הכול כדי לא לשמוע על זה כלל. שמעתי בעבר שהבודהיסטים אמרו שזה מזל גדול בחיים לשמוע את המילה הארה. זכרתי את זה כעת כזיכרון מגונה. הייתי נותן הכול כדי לא לשמוע את המילה הזאת ולחזור חזרה למקום שבו התחלתי, שיתנו לי הזדמנות נוספת לומר לאלן, הבחור שהזמין אותי לראות אותה, "לא, אני לא רוצה שום עסק עם זה". אך הגיהינום לא יכול לעזוב, הרצון למשהו לא יכול לעזוב, הקלסטרופוביה לא יכולה לעזוב, הכאב, הסבל, האומללות החולנית לא יכולים לעזוב.

לבסוף, מתוך הייאוש שלי, ולא בגלל שום הבנה או תובנה חדשה, פניתי בפעם הראשונה לתורתו של רמאנה מהרשי. התחלתי לקרוא את כתביו. נשאתי את הספר האדום, הגדול, שנקרא "שיחות עם רמאנה מהראשי", לכל מקום אליו הלכתי, וקראתי בו כל הזמן. קראתי בו ולא יכולתי להבין את רוב מה שאמר. הוא דיבר על מושגים שההכרתי ועל תרגולים שהכרתי, כמו "פרנאיימה" (pranayama), מאנטרה, ג'אפה (japa), ריקות, מיינד וכן הלאה, אך הוא דיבר עליהם כאילו הם לא היו הנקודה. אנשים הגיעו אליו עם שאלות, ולמרות שהיה מלומד, בעל ידע אדיר בכל הנוגע להבנה רוחנית, ולמרות שיכל לענות להם מתוך הבנה עמוקה ומידית של מה שהם שואלים, זה היה ברור שעבור רמאנה זאת לא הייתה הנקודה.

הדבר היחיד בו רמאנה התעניין הייתה השאלה "מי?". בכל סיטואציה, לא משנה מה, רמאנה עודד את כל מי שבא אליו לגלות את האמת של מי שהם. הוא מעולם לא חרג מזה. מעולם. שוב ושוב, ושוב, ושוב. מי שואל את זה? של מי הבעיה הזאת? מי צריך את זה? מי סובל מזה? מי רוצה את זה? מי אתה באמת? מי אתה באמת?

באשר לאגו, רמאנה עודד תלמידיו בעלי הידע הרוחני, לשכוח את כל מה שהם יודעים על אי הקיום כביכול של האגו. במקום זה, הציע להם להחזיק באגו, "לתפוס אותו בגרון", להחזיק ולראות מהיכן בא, להיכן הולך, ומה הוא בעצם. הוא דיבר גם על מחשבת האני (The I-Thought) והציע לכולם לבדוק ולראות מהיכן כל מחשבות האני מגיעות. "מהיכן זה מגיע?", היה נוהג לש

אול. "כן, אני יודע שאתה מלא בהבנה הרוחנית, ושאתה יודע הכול על שמחה, ושאתה מומחה בפרנאיאמה וכן הלאה, אבל מה לגבי האני הזה? מהו האני הזה? מהו באמת?". זה כל מה שעניין אותו. הוא הציע לעשות רק את זה, רק לגלות מי אתה, והכול יסתדר במקומו.

מתוך הייאוש שלי קיבלתי את דבריו והחלתי להתבונן, עד כמה שיכלתי, בניסיון להבין מיהו האני. לא הייתי כל כך טוב בזה, אבל התחלתי לחפש את מחשבת האני, את האגו, את הסובייקט, את המודעות. התחלתי לחפש האם ישנו דבר קבוע. מה אני באמת? מאיפה מגיעה מחשבת האני הזאת? למי היא מתייחסת? מה הסיפור של המילה האחת הזאת "אני" אחרי הכול?

היה לי מזל כי הייתי בכלא, ובגלל מעשים רעים מהעבר, הייתי צריך לעבוד רק 20 דקות ביום. האדמיניסטרציה של הכלא בו הייתי, אסרה עליי אז לעבוד במרחק של פחות מ-30 מטרים מכל מחשב. לכן, העבודה היחידה שיכולתי לעשות והתאימה להגבלה הזאת הייתה לנקות את שירותי הצוות, עבודה שלקחה בדיוק 20 דקות. לאחר מכן, הייתי חופשי להסתובב בחצר, או לשבת בתא שלי, או כל דבר אחר שלא הביא אותי לקרבה עם מחשבים.

כך ביליתי את כל הזמן שלי מתבונן. מתבונן, מתבונן, מתבונן. קורא רמאנה, מתבונן, ושום דבר אחר. לחלוטין מועסק בזה, לגמרי אובססיבי בצורך לגלות את האמת של עצמי. שמעתי את רמאנה אומר לי שהבעיה היחידה היא אמונה שגויה לגבי מי אני, שהפתרון היחיד הוא האמת, ושהאמת היא קלה. שמעתי את רמאנה אומר לי שאף אחת מהחוויות, אף אחת מהתופעות, אף אחת מהטובות או מהרעות אינה בעלת משמעות כאן. זה לא שגוי, התרגולים שלך לא שגויים, האמונות שלך לא שגויות, הדברים הטובים והרעים שבך אינם שגויים, הם פשוט חסרי שימוש כאן. גלה מי אתה והכול יסתדר בצורה הנכונה.

נהגתי לשבת על המיטה שלי ולהתבונן פנימה. ידעתי עד כמה זה לא רוחני אפילו לחשוב על להתבונן פנימה. אני מתכוון, אין פנים וחוץ, נכון? הכול אחד, אין פנים וחוץ, למעלה ולמטה, אני או אתה, אין סבל, אין סיום לסבל, וכן הלאה. אבל עדיין, הייתי צריך לעשות משהו. הייתי חייב להתבונן לאיזשהו מקום. אז ניסיתי עם כל הלב להתבונן פנימה, למצוא מהו הפנים. מה זה להיות בפנים? היכן זה ממוקם? וחיפשתי את ה"אני" ואת האגו. חוויתי חוויות של צמצום והזדקקות, לולאות של חוסר נעימות שחשפו עצמם בתוך מה שאמור להיות הגוף שלי. זה הרגיש כמו אני, אז זה חייב להיות אגו. לא היה אכפת לי אפילו להיות לא צודק רוחנית. רק הלכתי לכל מקום שהרגיש כמו אני והחזקתי בזה – תפסתי את זה בגרון. כלום לא ממש התרחש, אבל המשכתי והמשכתי בזה. הייתי יושב על המיטה שלי ומחזיק באותן חוויות של הזדקקות, של רצייה, צמצום, ואגרסיות, וכאשר החזקתי בהן, אמרתי בשקט לעצמי, עם כל האנרגיה האגרסיבית שיכלתי לאסוף "תמות! תמות! תמות!", מנסה עם כל הלב להרוג את זה. אחרי הכול, זו התובנה הרוחנית הכי נפוצה, שהאגו חייב להיהרג או להירפא, וריפוי נשמע לי פחות סביר.

יום אחד, בעודי יושב על המיטה, מנסה לגרום לזה למות, זה הכה בי : "הדבר הזה לעולם לא עומד למות!". ואני פרצתי בצחוק, וצחקתי, וצחקתי, וזה היה מתוק.

במקלחת, חש את המים משפריצים על גופי, יכולתי להתמקד בתחושת המים על העור, וניסיתי לחוות מה זה אומר להיות מודע לזה, לא כמים, או כעור, אבל רק התחושה הבלתי אמצעית והעירומה של זה. מכיוון שרמאנה אמר לי לחפש את עצמי, ניסיתי למצוא מהו הדבר שמודע לתחושה הזאת. זה כל מה שניסיתי לעשות, לחפש את עצמי, ללמוד כיצד לחפש את עצמי ע"י ניסיונות אלה. חיפשתי את הסובייקט. מה אני באמת? מה זה הדבר שחש את תחושת המים על הבשר? מה זה שתופס את זה כמים, ואת זה כעור? מה זה שרואה את המחשבות האלה? מהיכן המחשבות האלה מגיעות? מהי מחשבה? כיצד אני יכול לתפוס אותה?

יום אחד במקלחת, ולעולם לא אשכח זאת כל עוד אני חי, סיבנתי את בית השחי, מתבונן בעצמי, מנסה לקלוט את החוויה הישירה של החווה. מי מרגיש את זה? מיהו המרגיש של זה? מה זה אומר להיות מודע לזה? ופתאום, ללא שום אזהרה, ראיתי, ללא שום אפשרות של הבנה לא נכונה, את מה שרמאנה קורא לו "מחשבת האני", מתפרצת פנימה מהריק. לפתע, באופן לא צפוי, באופן שאינו שנוי במחלוקת, זיהיתי את זה בתור ההרגשה האקטואלית של מה שתמיד האמנתי שהוא אני. זה הופיע מהריק, בתוך הריק, כמו ניצוץ ראשון של זיקוק שמתנפץ במופע זיקוקים בתוך שמיים ריקים וחשוכים. זה התפרץ החוצה, פורח ומסתעף – מטר נלהב של זיכרונות, כוונות, וציפיות, עלילת הסיפור של מה אני עושה ומדוע, מה אני מתכנן לעשות הלאה ומדוע, וכל השאר. פרח שפורח ואז חוזר בחזרה לאותו ריק ממנו הגיע, שמשם הופיע במהירות אני אחר, עוד סיפור שלי. וזה היה כל כך מתוק וחד עם תובנה רוחנית מטלטלת והבנה ואישור ושחרור, כך שזרם של דמעות ירד על פניי (למזלי, מוסתר מכל שאר האסירים הקשוחים בחדר המקלחת שלי ע"י זרם המים עצמו).

שום דבר מזה לא היה קשור לאובייקט של החקירה העצמית. הראייה המופלאה שהאגו אינו יכול למות, ראיית הלידה, מוות ולידה מחדש של מחשבת האני, השנה מלאת השמחה, דעיכת השמחה, חודשי הגיהינום. לשום דבר מזה לא הייתה משמעות.

המטרה לשמה אני מספר לכם על המלודרמה הרוחנית הזאת היא לא כדי להציע לכם לפעול באופן עיוור כמוני, כשיטה לניהול חקירה עצמית. אני מספר זאת דווקא כדי להראות לכם, ע"י שימוש דוגמא רעה, שבחקירה עצמית אי אפשר לטעות – לא ניתן לעשות זאת באופן שגוי. לא משנה שאתה עושה זאת באופן גרוע, כל עוד הכוונה לגלות מי אתה נוטלת פיקוד, חקירה עצמית תחזיר אותך לביתך.

אתם מבינים, חשבתי שידעתי על מה רמאנה מדבר. חשבתי שהבנתי למה התכוון כשדיבר על מחשבת האני, האני-אני, חילוץ עצמך מהשקר, וכן הלאה. חשבתי שהבנתי מה הבטיח כשדיבר על התוודעות לעצמי, וגם כאשר התעקש שהתוודעות לעצמי לא הייתה ולא יכולה להיות דבר חדש. אני ידעתי טוב יותר. ידעתי שה"מצב הטבעי" שהוא דיבר עליו יהיה לגמרי חדש ורענן, מצב שאי אפשר לחלום עליו כמי שנמצא בסבך הבורות, ההשתוקקות, התשוקה, ההצמדות וההתנגדות. אני יודע בוודאות מלאה שהתוודעות לאמת, משמעותה סוף להשתוקקות ולהצמדות ולהתנגדות,  הפיכת אותו ג'ונגל של אינטלקט והתחושות, שהוא החיים אנושיים, לצלול.

כיצד יכולתי לדמיין שאין צורך לעשות דבר לגבי היצמדות והתנגדות, בלבול ובורות, והתשוקה לשמחה? חשבתי שאמונה שגויה יצרה את הדברים האלה, ובהיעדרה, הדברים האלה ייעלמו וצלילות תישאר. חשבתי שלהיפטר מהמצבים המעיקים ומהחוויות היה המטרה של החקירה העצמית.

אך הסבל של החיים האנושיים לא קשור למצבים של בלבול ובורות, או לפעולות של היצמדות והתנגדות, חוויות של השתוקקות או שמחה. אין לזה שום קשר עם הבלבול האומלל שמאפיין חלק ניכר מהחיים האנושיים, שום קשר להתחלפות בין מצבים טובים ורעים. כל הדברים האלה, כל המצבים האלה, טובים, רעים וניטרליים, הם רק סיפורים על עצמך, מאמצים להסביר ולהראות אותך לעצמך. כאשר בסופו של דבר הם נראים כסיפורים כאלה, ניתן להבחין בהם באופן צלול כך שאין להם שום כוח להזיק או לעזור.

אבל כיצד יכולתי לדעת את זה בעודי לכוד באמונה שהסיפור עליי הוא אני, ובכך שהשמחה שלי והקיום שלי תלויים בתוצאה טובה של הסיפור הזה? ועדיין, למרות מאמציי לחבל בשיטה של רמאנה, התרופה עשתה את מלאכתה.

זה שימושי לחשוב על חקירה עצמית כעל תרופה, כפי שאנטיביוטיקה נלקחת כדי לרפא מחלות זיהומיות. אם אתה חולה עם זיהום, אתה תלך לרופא. הוא ייתן לך מרשם לאנטיביוטיקה, ויגיד לך לקחת אותם 4 פעמים ביום במשך 14 ימים. הוא יגיד לך להיות בטוח שאתה לוקח את כל החפיסה, אפילו אם אתה מרגיש טוב יותר לפני שהסתיימו 14 ימים.

חקירה עצמית היא פשוט להתבונן בעצמך ישירות, להתבונן בעובדה שהיותך כאן, עובדה פשוטה ובלתי ניתנת להכחשה. להתבונן בחוויה העירומה של להיות, מבלי לצפות לדבר מזה, מבלי להשליך על זה דבר. ההוויה הזאת, תחושת הנוכחות, היא האמת השלמה שלך. היא קבועה, אינה משתנה, אינה נעדרת. זה תמיד היה הרקע לכל רגע בחיים שלך. זה נוכח בשינה, ערות, חלימה, עבודה, משחק, מחשבה. זה כאן כאשר אתה רוצה וכאשר אתה לא רוצה. זה אותו דבר ברגע הזה, כמו שזה היה כשהיית בן 13 או בן 30 או 50. זה מה שהופך את זה לבלתי אפשרי להכחיש שאתה קיים. זאת האמת היחידה שישנה, ולהתבונן באמת זו תרופה שממיסה את השקר שאתה החיים שלך.

אתה חייב לקחת את התרופה הזו לא רק 3 או 4 פעמים ביום, אלא בתדירות שבה אתה יכול לזכור לעשות זאת, ועליך לקחת אותה עד סוף חייך. אבל אתה תראה בקרוב, ובסופו של דבר תבין, שההתבוננות על הממשות שלך זה מה שתמיד רצית, מהיום שבו נשמת. לכן, לא תהיה לך בעיה לזכור לחזור לבאר הזאת, לשתות מהמים, לנטול את התרופה הזאת.

כאשר אתה נוטל אנטיביוטיקה כדי לרפא זיהום בגוף, אתה לא יודע מה בדיוק מתרחש כל עוד סדרת הטיפול נמשכת. אתה לא יכול לראות או להרגיש כיצד באופן הדרגתי המיקרו אורגניזמים שפלשו לגופך מורעלים ומתים. אתה לא מודע באופן ישיר לתהליכים הביולוגיים של ריפוי שמתגלים ככל שהאחיזה של המחלה מתרופפת עם מותו של מה שגרם לה. אתה רק יודע שבאופן הדרגתי, לאט- לאט, אתה מרגיש יותר טוב בכל יום.

כך גם עם חקירה עצמית. אל תצפה לשינוי רגעי בפרספקטיבה או במצב, מכיוון שזה לא מה שהאמת מביאה לך. האמת אינה חדשה, והאמת מביאה רק אמת, ולוקחת ממך את השקר שהוא הסיבה היחידה לסבל שלך. ייתכן שיהיו עוד חוויות רבות, טובות ורעות, אך אין להן משמעות. לאט -לאט, בכל יום, תרגיש טוב יותר מהיום שלפני, בלי קשר לטבע החוויות שבאות והולכות בתוכך. ובסוף תהיה בשלווה עם הכול, כפי שתמיד היית.

האגו ימשיך, ואיתו גם הדרמה של הסיפור של חייך, אבל תהיה לזה פחות ופחות משמעות עבורך. זה ייאבד אותה ההרגשה של חשיבות נואשת עבורך. אגו, אחרי הכול, אינו בעיה. השקר שלפיו האגו הוא אתה, הוא הבעיה היחידה.

זכור תמיד : אינך יכול לעשות זאת באופן לא נכון. כל מה שנדרש זו הכוונה המוצקה להתבונן בעצמך ישירות בכל זמן שבו אתה יכול, וכל השאר יסתדר מעצמו.

מתוך המאמצים שלי, זה הדבר היחיד שהיה לו ערך. למרות כל הטיפשות שלי ומה שניסיתי לעשות, ברגע שפניתי לחקירה עצמית, זה החזיר אותי ישירות לחוויה הישירה של עצמי, לאמת של עצמי, שוב ושוב. וזה היה זה, ורק זה, ולא מה שחשבתי שמתרחש, שעם הזמן עקר מן השורש את השקר שאני החיים שלי. לא משנה מה חשבתי שקורה, באופן לא מודע, וחוזר, התבוננתי בעצמי שוב ושוב, וזה הדבר היחיד שהסיר ממני את השקר.

המשכתי את החקירה, אני ממשיך אותה עכשיו, ואני מצפה להמשיך עם זה עד נשימתי האחרונה. במשך הזמן, האמונה בסיפור שלי הופחתה, ונראה שעכשיו נעלמה לחלוטין. אני לא יכול לומר זאת לגבי אותו יום מסוים שבו מצאתי את השחרור, או ביום שבו התעוררתי לחופש הנצחי ללא תנאים. מעולם לא היה רגע שבו לא הייתי מה שאני, ומה שאני הוא לא יותר מאשר הודאות של ההוויה שהיא החופש הנצחי, ושלווה ואהבה.

באשר לסיפור עצמו, זה בהחלט השתנה. מה שהיה קשה הפך לרך וקל, מה שהיה מריר הפך למתוק, מה שהיה מחסור הפך לסיפוק, ומה שהיה עבדות הפך לחופש נצחי, זורח, ללא תנאים. אבל האמת היא שזה תמיד היה ככה. הנסיבות היו ועדיין לפעמים קשות, ולפעמים קלות, לפעמים מתוקות ולפעמים מרירות, לפעמים חסרות ולפעמים מלאות, לפעמים מכווצות ולפעמים פתוחות וחופשיות, אבל החיים עצמם מעולם לא היו יותר מאשר הכלי דרכו אני יכול לטעום את עצמי, דרכם אני רואה את ההתגלות האינסופית, הניסיון המפואר להסביר מי אני לעצמי. כל החיים הם זה. הקוסמוס כולו וכל הזמן והמרחב הם זה. כל מחשבה טובה ורעה, כל פעולה נדיבה וכל פעולה אנוכית, כל רגע של צלילות וכל רגע של בלבול באפילה הוא חלק מתוך השטיח האינסופי, ההתהוות הלא נגמרת של להיות.

הדבר שהשתנה באופן הכי מפתיע הוא שבהיעדר האמונה שאני הם חיי, בהיעדר כל אמונה על מה אני כן או לא, האנרגיה של שנאה, נקמה ותוקפנות שבאופן טבעי זורמת מתוך האמונה על מי שאני, פשוט נעלמה. אין שום עמוד להיאחז בו. שום דבר ממה שקורה כאן נוגע בי, לוקח משהו ממני, נותן לי משהו, או משנה אותי באיזושהי צורה. זה תמיד היה ככה, ורק האמונה השגויה שאני הם חיי, שאני דבר כלשהו, היא שגרמה לזה להיראות אחרת.

אם הייתה לי הנחייה ישירה, מעשית, לגבי איך עושים חקירה עצמית, החיפוש שלי היה יכול להיות קצר יותר, ישיר יותר, פחות מלודרמטי. אך ללא הצעדים השגויים והמחשבות המבולבלות לגבי מה עליי לעשות, ייתכן שמעולם לא הייתי רואה שמה שחשבתי שאני עושה כלל לא רלוונטי. ללא המאמצים המטופשים לראות את מחשבת האני, להפוך לאני, להיפטר מהאגו, להתפלל שהוא ימות או לראות שהוא שגוי, כנראה שלא הייתי רואה כמה מושלמת הפשטות של החקירה העצמית של רמאנה. ייתכן שלא יכולתי לומר לכם שללא קשר למה שאתם חושבים שאתם עושים, או מה אתם חושבים שתרוויחו או תפסידו מזה, אם תוכלו, ברגע שזה קורה לכם רק לעשות זאת, רק להתבונן בעצמכם, הכול יסתדר.

בסופו של דבר, אם אתם מאמינים שאתם דבר כלשהו, בין אם זה הדבר הכי קטן, לא משמעותי, וחסר משמעות בבריאה, ובין אם התודעה הקורנת הנצחית, הבסיס לכל הבריאה, או משהו בין לבין - אתם תסבלו ותשאפו להגן, לקדם, או לצמצם את הסיפור של עצמכם.

בסוף, האמת היא כל מה שמשנה, והאמת שלכם היא תמיד נוכחת, בלתי ניתנת להכחשה, ופנויה בשבילכם באופן מדי בכל זמן ובכל הנסיבות. רק התבוננו בעצמכם ברגע הזה ואתם תראו.

ג'ון שרמן
2006 נובמבר 24